החלטה בתיק מ"ת 11354-02-12 - פסקדין

1.         עניינה של החלטה זו בבקשה למעצר שני המשיבים עד תום ההליכים בת"פ 11352-02-12.

2.         בתיק הפלילי הנ"ל מואשמים שני המשיבים בפעילות בארגון טרוריסטי (החמאס), ובתמיכה באותו ארגון, שהן עבירות לפי סעיפים  2 ו-4(ה) לפקודת מניעת טרור, תש"ח-1948 (להלן: הפקודה), ובעבירה של שהיה שלא כדין בישראל, לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952.

3.         המשיבים מסכימים לקיומן של ראיות לכאורה לעבירת השהיה הבלתי חוקית. הם גם מסכימים שאם יש ראיות לכאורה לעבירות מכח הפקודה הנ"ל, אזי קיימות עילות מעצר (של מסוכנות ושל חשש הימלטות) שיש בהן להצדיק מעצרם עד תום ההליכים. ברם, הם טוענים כי לגבי סעיפים 12-11 לפרק העובדות שבכתב האישום "אין ראיות לכאורה ולחלופין שהראיות שיש הן חלשות ביותר שלא מקימות עילת מעצר" (פרוטוקול, ע' 7, ש' 27-26). בהמשך לכך ולטענות שעניינן "שיהוי ואכיפה סלקטיבית תחת הכותרת הגנה מן הצדק" (שם, ע' 4, ש' 20-19), הם טוענים כי יש לדחות את בקשת המבקשת, ולשחררם בתנאים שייראו לבית המשפט" (שם, ע' 7, ש' 31-30).

4.         לאחר שקילת המכלול הגעתי למסקנה כי יש להיעתר לבקשה ולהורות על מעצר שני המשיבים עד תום ההליכים בתיק הפלילי הנ"ל.

5.         בכל הקשור לראיות לכאורה, הרי שבנוסף להסכמה הנ"ל אני סבור שיש ראיות במידה המספיקה למעצר שני המשיבים לפחות בכל הקשור לעבירה לפי סעיף 2 לפקודה.

6.         הדרך בה נבחנת שאלת הראיות לכאורה היא מבט כולל על מכלול הראיות, ו"אין זה מתפקידו של בית המשפט, לעת הזו, לעסוק בניתוח מפורט ומדוקדק של הראיות המסבכות את המשיב בעבירות המיוחסות לו" (וראו בקשר לכך למשל: בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133 (1996); בש"פ 2653/99 זיאד נ' מדינת ישראל (29.4.99); בש"פ 6187/95 מדינת ישראל נ' אל עביד (17.10.95), אשר משם הציטוט).

את הראיות לענייננו בחנתי באופן האמור, תוך שהייתי ער לטענות הפרטניות שעלו בקשר אליהן.

7.         התמונה העולה ממה שמסר פואד חמדיה היא כי שני המשיבים ממלאים תפקידים בהנהלת החמאס, וכי השתתפו בדיונים שונים הקשורים להנהלת חמאס ירושלים, ולכן יש ראיות לכאורה לאישום בעבירה על סעיף 2 לפקודה. אסתפק בהפנייה למספר דוגמאות בולטות בקשר לכך כדלקמן:

זכ"ד מ-28.10.11 בשעה 16:00 - בסוף ע' 2 נאמר כי "נערכו פגישות... אצל חברי המועצה המחוקקת שמתבצרים במקום". זאת בהקשר של פגישות שערך חמדיה עם פעילי חמאס, שבהן מצא עצמו חלק מתנועת החמאס. בפגישות הנ"ל עסקו גם בנושאים פוליטיים ואידיאולוגיים של החמאס (ע' 3, סעיף 7). בהמשך לכך (בסוף ע' 3 ובראש ע' 4) מפנה חמדיה אל הנאשמים כמי שהשתתפו - אמנם באופן לא סדיר - בפגישות שעניינן פעילות חמאס.

בזכ"ד מ-30.10.11 בשעה 13:30 נאמר בע' 3, סעיף 2, כי פגישותיו עם ראשי חמאס ירושלים תואמו במהלך מפגשים במטה הצלב האדום יחד עם צירי חמאס (בהם שני הנאשמים) הנצורים שם. בהמשך אותו עמוד, בסעיף 10, נאמר על שני המשיבים כי הם "מנהלים יותר בכירים בחמאס... והם יכולים לקבל החלטות ברמה יותר גבוהה". בע' 5, סעיף 15 אומר עד זה כי הנאשמים הם בעלי תפקיד בחמאס. הוא מציין אמנם כי היום התפקיד יותר ייצוגי אך בכל זאת אופרטיבית הם יכולים בכל רגע נתון לשוחח עם הנהלת הארגון, וכי תפקידם בא לביטוי ברעיונות פוליטיים בקשר עם מדינות ערב והתקשורת.

בזכ"ד מ-1.11.11 בשעה 10:30 (בסעיף 44) אומר חמדיה כי מסמך שנתפס במחשב של אחד מראשי החמאס בירושלים (אבו עצב) נערך לאחר שיחה עם הנאשמים.
בכך מקיימים הנאשמים "דיון עם פעיל טרור".

8.         למה שנאמר לעיל יש למצוא מספר חיזוקים בולטים: הפתק שנתפס אצל המשיב 1 בעת מעצרו (פרוטוקול, ע' 4, ש' 11-5), מסרונים שנתפסו אצל המשיב 2 (שם, ש'
17-11) וסכומי הכסף הנכבדים שניתנו לשני המשיבים מארגון החמאס (ראו למשל הודעת גהאד עאטון מ-19.2.11, ש' 36-18).

9.         לנוכח מה שנאמר לעיל אין צורך להפנות לראיות נוספות. אציין רק, כי בכל הקשור לשאלת הראיות לכאורה פועלת לחובת המשיבים שתיקתם בחקירה. מדובר בשתיקה מוחלטת של המשיב 2 ובשתיקה כמעט מוחלטת של המשיב 1. אכן, זכותם של נחקרים לשמור על זכות השתיקה, אך עשיית שימוש בה מביאה להיעדר גירסה שלהם ולכך שלא עולה בידם להפריך את מה שנמסר לחובתם ע"י אחרים (ראו למשל בש"פ 1618/07 זגורי נ' מ"י (החלטה מ-6.3.07) ושם הפנייה לאסמכתאות נוספות בקשר לכך). במקרה דנן דברים אלה מביאים גם לקבלת טענת ב"כ המבקשת (במענה לטענות באי כח המשיבים) כי בשל ההתנהלות הנ"ל מצד המשיבים, לא הוצגו להם שאלות מעבר לאלה שהוצגו (פרוטוקול, ע' 9, ש' 31-29).

10.       על אף כל שנאמר לעיל איני סבור שיש ראיות לכאורה לאישום בעבירה על סעיף 4(ה) לפקודה. זאת בעיקר בשל כך שהמשיבים אינם בעלי המקום או בעלי שליטה במקום שאליו הגיעו המבקרים שקיימו איתם פגישות ודיונים. הם עצמם שוהים במקום כ"מתארחים", ואין לראות בכל אחד מהם כמי ש"מעמיד לרשות מישהו מקום", כמשמעות של סעיף 4(ה) לפקודה.

11.       סיכומו של דבר הוא שיש ראיות לכאורה כנ"ל, מכח ההסכמה ומכח הדיון דלעיל. בהמשך להסכמה בעניין עילות המעצר, אני סבור שאין מנוס מתוצאה שעניינה מעצר שני המשיבים עד תום ההליכים. לעניין זה אוסיף, כי מצד המשיבים לא הוצעה כל חלופת מעצר ספציפית, אלא נאמרו לעניין זה דברים כלליים בלבד. מכל מקום, לנוכח מכלול מה שמדובר בו (השהייה הבלתי חוקית בישראל והעבירה של פעילות בארגון טרוריסטי) לא נראית חלופה שיש בה לנטרל או לצמצם במידה מספקת את חשש ההימלטות ואת המסוכנות הנשקפת מן המשיבים.  

12.       בשולי הדברים אוסיף את שייאמר להלן:

ראשית - המשיבים העלו טענות של אכיפה בררנית (לעומת אחמד עאטון), שיהוי וקיומו של דין קודם שבו הורשעו ונשאו בעונש שנגזר עליהם. ב"כ המשיבים עצמו ציין לפחות לגבי הטענה האחרונה כי "אולי מקומה בתיק העיקרי" (פרוטוקול, ע' 8, ש' 5).